<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' נט"י וסעודה</h1>
<h2>דף כט.</h2>
כל הברכות כולן אע"פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין, אבל ברכת הלחם של מצה וברכת היין דקדוש אע"פי שיצא מוציא, דחובה הן וכל ישראל ערבין זה בזה, ומחויב בדבר מקרי ומוציא רבים י"ח. וכ' בעל הלכות כד אכיל כזית דגן מפיק ידי חובת ב"המז מאן דאכל שעור דרבנן כוותיה או כזית או כביצה דרבנן נינהו כדאמרינן והם מדקדקים עד כביצה ועד כזית אבל אינהו אכלי כדי שביעה ואיהו אכל כזית לא מפיק כזית שעורא דאורייתא אבל מברך מאן דאכיל ושבע. ולא נהיר לן, דהא בהדי' אמר ר' יוחנן להוציא רבים י"ח צריך לאכול כזית דגן, אלמא בכזית מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, והא דאמרינן ברכת הלחם והיין אינו מוציא מי שאינו אוכל, היינו טעמי' דליכא בי' משום ערבות דמצוה, דאחר נמי יכול לפטור ממנו ולא להני ולא לבריך, להכי בברכת הנהנין אינו מוציא מי שלא ירצה להנות, אבל ברכה שלאחריו שכבר מחויב בדבר ואינו יכול לפטור עצמו לאו ברכת הנהנין היא אלא מצוה רמי' עלי', ואחר שלא אכל יכול להוציאו משום דכל ישראל ערבין זה בזה. ובדין אפי' לא אכל מידי יכול להוציאו אלא מפני שאומר שקר בדבור שאכלנו, אמרו שצריך שיאכל כזית דגן. ותו דמחויב בדבר... ומאי דאמרינן בירושלמי דברכת המזון אינו מוציא מי שלא אכל דכ' ואכלת ושבעת מי שאכל מברך, דההוא אם לא אכל אפי' כזית דמוציא שקר מפיו אם אמר שאכלנו להכי אמרו שאינו מוציא אחרים וסמכו על לשון הכתוב. ודאי מצוה מן המובחר שיברך מי שאכל כדי שביעה ושבע ממש בעינן.
